אמנון מ.
מאיפה אתה במקור?
נולדתי בשנת 1964 בכפר סבא. בגיל 9, הורי הודיעו לי שהם לא יכולים לטפל בי ושאצטרך להתמודד בכוחות עצמי. אז בעצם, מאותו יום, למרות שהיה לי מיטה בבית הורי, חיי היו ברחוב. למדתי הכל ברחוב. דברים סטנדרטיים שההורים שלך מסבירים לך, הייתי שואל זרים. הם היו אומרים לי שאני צריך לשאול את ההורים שלך. הסברתי אבי אלכוהוליסט ושלצערי אין לי באמת הורים לשאול. לא היה לי אף אחד בעולם.
מה הרקע שלך?
בגיל 11 נשלחתי לפנימייה ועם הזמן התחלתי לאבד קשר עם המציאות. כנראה בגלל שילוב של טראומות מאבי ומהפנימייה. בהתחלה זה בא לידי ביטוי בגמגום אך זה כל כך החמיר שכמעט לא דיברתי. עד גיל 46 הייתי בעצם אוטיסט, מנותק כמעט לחלוטין. עד שהגעתי לכאן לבית היוצר ולאט לאט התחלתי להיפתח. אני מאוד נהנה להתבונן בטבע. אני יכול לשבת עם כוס קפה ופשוט לבהות בעלים של עץ, נהנה מאיך שהם נעים ברוח. הטבע הוא השורשים שלנו. כל מה שאלוהים ברא הוא הטבע. זה טהור ומחבר אותנו לילד הפנימי שלנו. לפני שהגעתי לכאן חייתי כמתחזה. למען האמת, לא חייתי אלא אבדתי בתוך עצמי. פשוט התקיימתי. שרדתי.
מה התהליך שלך כשאתה יוצר במדיות השונות?
התחלתי ליצור לראשונה כאן בבית היוצר. נאמר לי שיש לי עין טובה לצבע אבל היצירתיות שלי הופיעה פתאום משום מקום. פתאום לאט לאט האומנות נשפכה ממני. ואני נשפך דרך האומנות. מהיום שהתחלתי, אני יוצר כל יום, לא מפסיק. אני מצייר באקריליק ועושה פסיפס, זכוכית, מחט נייר, מגרס בחימר ומצייר על עץ. כל סגנון נותן לי משהו שהיה חסר לי בצעירותי. אם זה ציור, להשתמש בידיים שלי ולהיות חופשי ליהנות מכוסה בצבע. אני מצייר מהמעי. לפעמים אני יכול לעבוד על ציור במשך שבועות, לפעמים חודשים. לפעמים אני צריך להתרחק ולשבת עם זה זמן מה - להרהר, להשתקות, להוסיף. הכל לוקח זמן. על אחת כמה וכמה כשאני עובדת בפסיפס. כאן אני ממוקד לחלוטין על המורכבות והסדר של זה. אני יכול לעבוד חודשים על פסיפס. זה מלמד אותי סבלנות ובגרות. בזכוכית זו המלאכה, המיומנות והאתגר של המדיום.
מה המשמעות של אומנות עבורך?
כשאני יוצר, האמנות בשליטה, לא אני. מה שיוצא זה מה שרוצה לצאת. אני רק צריך לתת לזה לקרות ולא להפריע. אני מרגיש כשידי יוצרות אמנות, האומנות יוצרת אותי. זה כל הדברים שמעולם לא יכולתי להרגיש או לחוות כילד. באמנותי אני לא חש שום פחד. מבחינתי אמנות היא התגלות של ילד. זה אין סוף, חופש מוחלט וללא גבולות, שם הכל מקובל. אני מאמין שמטרת האמנות היא לעורר את הילד הפנימי של כולנו, לגעת ברגשות שלנו, לעורר מקומות בתוכנו ולעזור לאנשים להרגיש. אמנות היא לגעת באושר ושלום.